קבלו את גלאי העשן שנמצא בקו הראשון של כל חוויה בחיים שלנו - הגוף.
כן כן, הוא הראשון שפוגש את החיים עצמם לפני שמחשבות ורגשות מפרשים את המצב.
הגוף שלנו זוכר את כל החוויות: את הנעימות, את הלא נעימות ובאופן ברור את הטראומטיות.
כיצד עובד המנגנון הזה בתאי הגוף שלנו מבחינה אנרגטית? האם יכול להיות שהמקור לחלק גדול מהכאבים הפיסיים שלנו קשור לחוויות קשות שעברנו שהתקבעו באיברים שונים בגוף? ואם כן, כיצד אפשר לשחרר חוויות מכאיבות שנתקעו בגוף? בשני הפרקים הבאים הכנסנו למעלית את חני גרוס - מטפלת ב NLP ומתמחה בטיפול בטראומה ששיתפה בתובנות מתהליכי הטיפול שלה בעשור האחרון. האזנה נעימה ושנה טובה!
במהלך הפרק הזכרנו את ד"ר ג'ו דיספנזה, הנה שיחה מרתקת איתו שנוגעת בהשפעה של המחשבות והרגשות שלנו על המוח והמציאות שבאה בעקבות כך:
הנה ד"ר ברוס ליפטון מסביר בראיון מרתק על כך שאנחנו לא קורבנות של הגנטיקה שלנו, אלא יכולים להשפיע עליהם על ידי אמונות, מחשבות ורגשות. ברוס הוא חוקר ביולוגיה של התא, אדם שצמח עמוק מתוך הממסד המדעי ונראה שהממסד הוקיע אותו. יש בדברים שלו מהפיכה בתפיסת עולם הרפואה והתרופות שעיקרה - אנחנו יכולים לא רק ליצור את המציאות שלנו אלא גם להרפא ממחלות ללא תרופות:
תמלול הפרק:
יניב: היום קורה משהו סופר מיוחד, אנחנו מקליטים תוכנית על נושא שנקרא לו "הגוף זוכר" ונארח אורחת יקרה מאוד - חני חני גרוס - מטפלת, אנאלפיסטית, טריינר אנאלפי ומומחית לטראומה. דני, מה זה הגוף זוכר? מה זה הנושא הזה, מה זה אומר?
דני: תראו, עד לא מזמן אני חשבתי, שהחוויות שלי עוברות, אני חושב, אני מרגיש, אני מגיע למקומות ואני חווה כל מיני דברים והגוף שלי הולך איתי, אבל לא ידעתי שכל דבר שאני מרגיש, חושב וחווה, נצרב לי איפשהו בגוף. עד שפגשתי דוקטור בשם ג'ו דיספנזה, שחוקר את הנושא הזה של ההתנהגות התודעתית שלנו בהקשר של מוח - הוא חוקר מוח. נחשפתי להבנה שהגוף באמת מחזיק אזושהי תודעה, מחזיק הבנה בתאים, על המצב שלנו. זה חלק נפרד מהמוח, זה לא המוח, זאת אומרת יש לי איברים בגוף הם מורכבים מטריליוני תאים שזוכרים. ואז הלכתי לגוגל והתחלתי לבדוק והבנתי שיש זיכרון סומטי וכל מה שמוזכר באינטרנט זה טראומה, טראומה, טראומה, והנה חני מטפלת בטראומה דרך אנאלפי ודרך כלים נוספים ואנחנו רוצים לשאול אותך חני, מה הבנה שלך כמטפלת שפוגשת אנשים שחוו טראומה והתמודדויות בחיים איך הגוף שלהם זוכר? איך את רואה את זה?
חני: אז קודם כל הי ונעים לי להיות פה. מרגש אותי בכלל לדבר על הנושא של טראומה גם בהקשר של הגוף אבל גם בהקשר של התקופה שאנחנו נמצאים בה עכשיו. טאומה, זה בעצם איזשהו אירוע קטן או גדול שאדם חווה, שהנפש של האדם חווה והוא לא יכול להאכיל אותה. הגוף למעשה חוטף איזשהו שוק כלומר ברגע שהאדם חווה טראומה הגוף קופא וברגע שהגוף קופא שם הטראומה מאוכלסת ושם נגרם הנזק.
דני: תישארי במקום הזה של הטראומה איפה היא נמצאת הרי זה לא דבר נראה בגוף, זה דבר מורגש, מה קורה שם מבחינה, אם את יודעת להגיד פיזיולוגית או מבחינת אנרגטית רוחית.
חני: מה שקורה שם זה שהאנרגיה נשארת כלואה ברגע שבו הטראומה קרתה וברגע שאנרגיה נשארת כלואה, למעשה זה יכול להתפתח למחלות גופניות או נפשיות.
דני: אם נתקעה לי אנרגיה בגוף מה אכפת לי? אז יש פקק, הוא ישתחרר מתי שהוא או שלא, אולי הוא לא השתחרר?
חני: זה בדיוק העניין ברגע שהוא משתחרר אין עם זה בעיה. רובנו חווים את החיים ועוברים המון המון חוויות בחיים חוויות שהן די שגרתיות גם חוויות קיצוניות. יש לנו את היכולת להתמודד איתן. היכולת להתמודד איתן נקראת חוסן נפשי.
דני: קורה לכם שאתם עם הילדים שלכם ואחד אומר כואבת לי הבטן, כואב לי הגב או כואבת לי הרגל... מאיפה הכאבים האלה? זה כאב פיזי?
יניב: זה לא רק תירוצים? כמו לא רוצה ללכת לבית ספר? לא הבנתי, מה זה כאב באמת פיזי? אני שואל ברצינות. דני: ברור שזה כאב פיזי, אבל הכאב הפיזי הזה, אם אתה הולך לשורש שלו, אצל הילדים שלי זה מובהק, הבן האמצעי שלי, שאני חוזר ומספר עליו, כשכואבת לו הבטן הדבר ראשון שאני שואל אותו זה איפה כואב לך בדיוק, זה לא קשור לטראומה בכלל. הגוף שלו מדבר, הוא אומר כואב לי פה ואני מנסה להבין מה שורש הכאב. מישהו אמר לך משהו? נעלבת? אתה לא מרוצה ממשהו? אתה מאוכזב ממשהו? ואז אנחנו מנסים דרך הגוף להבין מה מה השתבש בדרך או איזה דבר לא עיבדתי נכון? צריך לספר סיפור חדש של אותה חוויה.
יניב: אתה מדבר פה עם בן אדם שהעביר חצי מהילדות שלו בבית על כאבי בטן: היה נוהל כזה, נכנס לשירותים בשמונה, כשכולם יוצאים, יוצא מהשירותים ורואה טלוויזיה, אבל באמת היו לי כאבי בטן באמת היו לי תחושות פיזיות אמיתיות של כאב. מה שאתם בעצם אומרים עכשיו זה שאני חוויתי כנראה באופן לא מודע חוויות לא נעימות, קשות לעיכול או בלתי ניתנות לעיקול והגוף שלי יצר עכשיו איזה שהוא מנגנון, פותח סוגריים, אני הולך לשאול אתכם עכשיו אם יש יתרון למנגנון הזה? כי אנחנו מדברים על טראומה כדבר שלילי אבל אני מביא לכאן את הפן חיובי של המנגנון הזה. זה יצר טראומה בגוף שלי. דני: זו לא חייבת להיות טראומה, אלא קושי להתמודד. טראומה זה רגש תקוע שיצר איזשהו זיכרון בגוף - הרגל. חני: זה יצר הרגל התנהגותי שכמובן שיש בו רווח, אחרת לא היית חוזר על זה כל הילדות. זה יצר הרגל התנהגותי שנתן מענה לכוונה החיובית שלך לא ללכת לבית ספר כי כנראה היא מגינה עליך מפני משהו.
דני: אם זו פינת ההרגל ומה יוצא לי מההרגל הזה? אני אספר ואחר כך גם את חני תחשבי על הרגל שהגוף שלך סיגל לעצמו בעקבות משהו שהיה לך קשה להתמודד. אני עד היום הולך עם משאף ומתמודד עם קוצר נשימה ואני זוכר שבילדות שלי גדלתי בבית לחוץ. היה לי קשה כנראה לנשום במרחב שיאפשר לי להיות מי שאני עד הסוף. יכול להיות שההורים שלי יתכווצו במשפט הזה שאמרתי עכשיו, אבל i don't care anymore יצאתי מהארון ומותר לי להגיד מה שאני מרגיש ואם אני לא אגיד מה אני מרגיש איך אני אפרוק את זה?
יניב: גם בזה אני משתתף איתך. גם אני הייתי ילד אסמטי ולפני שאני יוצא פה הכי דפוק בארץ, חני מה איתך?מה הזיכרון הכי קשה שהיה לך?
חני: הזיכרון הכי קשה שהיה לי, אם אתה אומר כל הילדות, אז באמת כל הילדות, כל הזמן היו לי דלקות גרון. חייתי על רפאפן, זה הגיע לשלב מסוים שכבר ידעתי שזה הולך לקרות, עוד לפני שזה הגיע לחום, ידעתי שזה הולך לקרות, הייתי אומרת לאמא שלי: "תקשיבי לכי תקני לי." כמו שאתה אומר דני, לצאת מהארון...הבנתי שעד שאני לא אומרת את מה שאני מרגישה, את ומה שאני חושבת ונותנת למחשבות / ולרגשות שלי ביטוי עצמי ומקום - זה פשוט לא עבר. אני מדברת על גיל 20 + עד שהגעתי להבנה הזאת.
יניב: אז אני רוצה שנייה להבין מה קרה פה אוקיי, בואו נסכם שנייה מה קרה פה לשלושתנו: אני עם כאבי הבטן שלי והסטמה, דני, עם האסטמה ואת עם הדלקות, מה קרה בעצם? הבנתי שחווינו אירועים לא נעימים והגוף החכם שלנו הגיב אלהם בצורה גופנית של כאב? מה קרה פה? דני: אני רוצה שניה לנסות לעשות בזה סדר. אם אנחנו מבינים שתופעות של כאבים: כאבי ראש, כאבי צוואר, כאבי כתפיים, כאבי רגליים, כאבי כל מה שאתה רוצה... אם אנחנו מבינים שהכאבים האלה הם לא Out of the blue, הם לא משהו שנפל עליי במקרה. הכאבים האלה, יש להם שורש. לפני שכאב מגיע לגוף יש איתותים, הנה דיברת על זה שידעת שזה הולך לקרות... יש איתותים שתכף קורה משהו, העניין הוא שרוב האנשים לא מקשיבים לזה. לא חייבת להיות טראומה - זו יכולה להיות חוויה של עומס בעבודה, זה יכול להיות משהו שמישהו אמר לי ואני תקוע איתו רגשית או שזה יושב לי שם...
יניב: איזה לחץ מבית-ספר, מילדים, ממבחן…
דני: אני צריך לעמוד מול קהל או שאני צריך להעביר פעולה בצופים ואני מת מפחד... אני מציע לנו להיות קשובים לחוויות שלנו ולדיבור של הגוף איתן וכשיש כאב לנסות להתחקות מול הילדים שלנו וגם עם עצמנו, אחר השורש שלו. יכול להיות שיש לי כאב כתפיים ואני לא מבין למה, אבל אם אני הולך לשחזר אחורה מה היה לי בשבועיים האחרונים ומה מעסיק אותי, מה מטריד אותי, יש סיכוי שאני אצליח להבין מה מקור הכאב שלי.
חני: מעולה. אני רוצה בבקשה, אפילו עוד ללכת איתך צעד אחד אחורה וגם רגע ולהגיד משהו בהיבט של הטראומה וגם לקחת את התובנות שאמרת עכשיו ולספר בעצם איך אני הגעתי למקום הזה. קודם כל טראומה יש לה שני נתיבים לטיפול, אחד זה טיפול והשני זה מניעה ומה שאתה עכשיו אומר זה בעצם מניעה. אתה אומר: אני רוצה להגיד לכם איך לא להגיע למצבים של כאבי גב, דלקות גרון, כאבי בטן הרשימה עוד ארוכה... יש לי דרך למנוע את הכאבים והמחלות על ידי הקשבה. ברגע שאנחנו פוגשים אירוע בעולם החיצוני, אירוע לא חייב להיות טראומטי, זה יכול להיות אירוע מאוד מאוד פשוט, אבל ברגע שאנחנו נפגשים עם אירוע בעולם החיצוני דבר ראשון שאנחנו עושים זה דרך הגוף כלומר הגוף הוא למעשה החומה הראשונה, אולי הדלת הראשונה לאירוע הזה שיכנס לתוך עולמנו הפנימי.
דני: האם יש אפשרות לפני שמגיע לגוף אותו מסר, אותה חוויה שאני אפגוש אותה במימד הרוחני?
חני: למה אתה מתכוון?
דני: נגיד שאני אמור ללכת להרצות עכשיו או שאני צריך ללכת לפגוש בן אדם או מישהו אמור להגיע אלי וזו פגישה חשובה, אני יכול לנסות לעבוד עם האינטואיציה עם המחשבה, עם ההוויה שלי נקרא לזה ולנסות, יניב טוב בזה, ולנסות לשלוח קרן אור של דובוני אכפת לי, כלומר לנסות רגע להבין אינטואיטיבית, מה חוזר אליי עוד לפני שזה מגיע לגוף?
לחני: מה שאתה אומר זה, האם אני יכול, עוד לפני שאני הולך ונפגש עם אותו אירוע או עם אותו אדם, כאילו להכין את עצמי ברמה רוחנית מנטלית לקראת המפגש הזה... אני מאמינה שכן, מתוך היכולת שלי להפעיל את האינטואיציה ואת הדימיון ביחד. ברגע שאני מפעילה את הדמיון ואת האינטואיציה, בעצם אני מפעילה את התת מודע שלי ויש דבר שנקרא תת מודע קולקטיבי ואז אני למעשה יכולה ליצור עבורי את המציאות העתידית.
העקב אכילס כרגע, שאני מזהה לפחות, ביותר מעשר שנים שאני עובדת עם אנשים, זה היכולת שלנו להתחבר לאני הפנימי שלנו וזאת הנקודה שאני רוצה להדגיש. כי היכולת שלנו להבין שהגוף הוא הראשון שקולט את האירוע החיצוני זה דרך שער הקסמים או דלת הקסמים או גלאי עשן אחד שקוראים לו תחושה. בעצם כשאני יודעת לזהות תחושה גופנית נפתחת דלת הקסמים ולמה היא נפתחת כי שם יש את המרווח או את מרחק להגיע אל הרגש לפני שאני אגיב.
דני: הבעיה היא, שכהגוף שלך זוכר, לך תוציא אותו עם הזיכרון הזה... האוטומטים שלנו כל כך מוכרים שברגע אתה מנסה לשנות אותם, פתאום הגוף אומר: אה, רגע, מה קרה? מה זה התנהגות אחרת? רגע שניה... ואז זה מתחיל להתנגד בעצם הגוף אומר לי: הנה זה ההפטרן, זו התבנית שבה אתה פועל אתה בעצם מנסה לשנות את זה והוא אומר לך לא. לא נוח לי עם ההתנהגות אחרת שלך. לא מתאים. בגלל זה כל כך קשה לשנות התנהגויות והרגלים.
יניב: זו ממש פריצת דרך בהבנה. יש איזה באפר, חייץ בין התודעה שלי לבין המציאות והוא הגוף. מה שרובנו חושבים שזה המיינד שזו הפרשנות שלנו ואתם בעצם פה אומרים, אנחנו ביחד מגיעים למסקנה שהבאפר הזה הוא הגוף שלנו. יש לו זיכרון של פעם אחת מייצר אצלי חוויה ופעם שניה גם אם לא קרתה אותה חוויה הוא משכנע אותי שהדבר הזה אמור לקרות ואם לא אז משהו לא בסדר. חני איך יוצאים מזה?? תצילי אותנו. אנחנו תקועים במעלית תקועים לגמרי, חני תפעילי מאוורר…
חני: אני אפיל את המאוורר וגם את המזגן, אבל לפני כן אני רוצה להכניס עוד קצת חום למעלית. אני רוצה להגיד שזה לא רק הגוף. יש מושג שקוראים לו בתוך עולם הטראומה שחזור של טראומות - אדם שחווה טראומות, הגוף שלו וגם הנפש שלו, יש איזה שיעור ריטואל של שחזור טראומה מתוך כוונה ומתוך רצון לשנות את הסוף. זאת אומרת יש משאלה של הנפש, ברגע שאדם חווה טראומה, שמשאלה היא: לחזור למקום הטראומה כדי לשנות את הסוף כדי להחזיר שליטה.
דני: לא בצורה מודעת?
חני: לא. ממש לא ממש לא בצורה מודעת. ואז הגוף משתף פעולה כלומר ברגע שאני מנסה לעשות איזושהי פעולה - להזיז את הגבינה או לעשות איזשהו שינוי, הגוף גם מרגיש לא נוח עם זה ואומר לך: "אפ אפ אפ, אתה מרגיש לא נוח תעצור". "אני מרגיש שזה לא נכון..." אבל דווקא שם, לא לעצור ואם אנחנו מדברים על להדליק מאוורר בתוך המעלית כדי לעלות לקומות האלה, בהיבט של הגוף, כדי להשתחרר מהטראומה צריך להכניס נועה. תנועה היא בעצם עוזרת לנו להשתחרר מקיפאון.
דני: טיפה נתעמק בנושא של מה קורה פיזיולוגית בתוך תהליך שקשה לאבד אותו רגשית ונטמע בגוף. אנחנו כבר יודעים ואני אומר את זה על בסיס ספר שנקרא "הביולוגיה של האמונה, של דוקטור ברוס ליפטון - ביולוג, שהביא למודעות את אפיגנטיקה. זאת אומרת את ההבנה שהתאים בגוף שלנו לא מושפעים רק מתכנות של הסלילים של הדי אן איי, אלה יש תכונות והסביבה משפיעה על התכונות האלה. בעצם אם מסתכלים לתוך התא, הגוף שלנו מורכב מ 50 טריליון תאים אז אם מסתכלים לרמת התא, חוויה מייצרת אנרגיה, פלוסים ומינוסים, לרמת התא, והתא, החלבון בתוכו מתחיל להתארגן בכל מיני צורות. אני צריך להיות מודע לזה שכאשר אני פוגש חוויה לא נעימה התאים שלי מושפעים מזה ומתחיל להצטבר שם משהו ברמת התא והיכולות שלי להירפא מזה, לפי מה שאני מבין, זה כמו שאת אומרת, לאבד את זה, לדבר על זה להניע את זה, לפתוח את זה, להכניס לתוך אותה חוויה סיפור חדש. לכן אני אומר, יניב, ואומר למשפחה שלי, אין לטאטא יותר מתחת לשטיח, גם לא מתחת לשידה וגם לא מתחת לאני לא יודע מה... על הכל מדברים! כולל על הדברים הכי לא נעימים והכי מפחידים. בואו נדבר על הכל וברגע שאתה נדבר עליו נספר עליו סיפור חדש. נתיידד איתו, נפחד ממנו, אבל עדיין, נוכל לדבר עליו. כשאני מסוגל לדבר על משהו שקשה לי, אני לא קולע אותו בתוך הגוף. אני לא מחזיק אותו. אני נותן ביטוי וזה משנה לי את רמת התא.
אני כל כך מחכה שעולם המדע יסתכל על הדיבור ועל הגוף ואפשר יהיה למדוד, להסתכל עם מיקרוסקופ אלקטרוני כדי לראות בדיוק מה קורה לתאים שלי כשאני פוגש את יניב, וכשאני פוגש את ילדים שלי ואת חברים שלי ואת כולם.
יניב: למילה בודדת יש גם איזו שהיא חוויה גופנית. כי אז פתאום נוצרה לי איזה שהיא מפה, שבה כל דבר שאני שומע, כל מסר שאני שומע, מילים שאני שומע: טק, טק, טק... נחוות בגוף שלי. הן מקבלות כבר חיות. זה כבר לא רק האוזניים והמוח שמפרש זה ממש כל דבר: אתם אומרים את המילה בננה ופתאום משהו בגוף שלי, אתה נהיה בננה, אני נהיה בננה כשאומרים צנון מרגישים את הלשון... עכשיו אני מבין את זה פתאום הרבה יותר טוב. כשאומרים תפוח הפה נהיה נפוח... זאת אומרת יש לנו איזה שהיא תחושה על הגוף של תחושה... של זיכרון.
דני: מעניין להתבונן על איברי הגוף השונים ולנסות למפות לפי מה שכואב לי או לפי מה שאני מרגיש בגוף מה עובר עליי עכשיו. אם אני מוצף במחשבות או אם אני לא נותן ביטוי לעצמי, דרך הגרון מתחיל לכאוב לי הגרון. אם יש לי עומס על הכתפיים, סימן שאני לוקח על הגב שלי הרבה משימות. כשאנחנו לא מאוזנים ואנחנו מעמיסים על הכתפיים, מעמיסים על המחשבה, מה מעמיסים על הגוף, יש גם אנשים שיוצאים לרוץ ,אתה יודע, דיברנו על זה, אנשים יוצאים לרוץ למרחקים ומתישים את הגוף הפיזי שלהם, גם אז יכול להיות חוסר איזון בגוף זוכר את זה.
אני רוצה להפנות את תשומת ליבכם לזה שיש לנו מפות. מפה שהיא יכולה להראות לי את השיקוף של המחשבות שלי ושל הגוף שלי למשל בכף היד אפשר להבין מה הלך של המחשבה של אדם אני למדתי קצת כירולוגיה.
יניב: מה למדת ?
דני: כירולוגיה.
יניב: מה זה אומר?
דני: כירולוגיה היא השתקפות של התודעה והמצב של הבנאדם בכף היד שלו. לא רק בכף היד אפשר להבין, למשל לפי גלגל העין אפשר להבין מה קורה לאדם, ממה הוא מורכב. מה מפעיל אותו. גם בכף הרגל אנחנו יודעים שיש לנו מפה. אנחנו גם יודעים שיש לנו מפות גוף שאומרות למשל: גב תחתון, דיברת על גב תחתון, דיברת על בטן - כאבי גב תחתון מקשרים אותם לחשש כלכלי, חשב מהעתיד שלי, חשש מהקריירה שלי…
יניב: עד כאן החלק הראשון של "גוף זוכר" רוצים לדעת עוד על מפות הגוף והיכן כדאי לרתום את הגוף שלנו כדי להגשים חלומות? מוזמנים להצטרף גם החלק השני של הגוף זוכר, נשמח לתגובות תובנות ואפילו ירידות באתר האינטרנט שלנו חפשו בגוגל: פודקאסט המעלית עם יניב אדרי ודני גולן.
Comments